÷

למה דווקא בעידן ה-AI אנחנו צמאים לאמנות עם טקסטורה?

אנחנו חיים בתקופה שבה כמעט כל דימוי שאפשר לדמיין יכול להיווצר בתוך שניות. בינה מלאכותית הפכה את עולם הדימויים למהיר, נגיש וכמעט בלתי מוגבל. אפשר לכתוב כמה מילים ולקבל תמונה מרהיבה, מדויקת ומורכבת, כזו שלפני כמה שנים הייתה דורשת שעות של עבודה, ידע מקצועי ולעיתים גם צוות שלם של יוצרים.

השינוי הזה מרתק, אבל הוא גם מעורר אצלי שאלה שמעסיקה אותי יותר ויותר: מה קורה לאמנות בעולם שבו אפשר לייצר כמעט כל דימוי באופן מיידי?

באופן קצת פרדוקסלי, נדמה לי שדווקא עכשיו אנחנו מתחילים להעריך מחדש את מה שאי אפשר לייצר בלחיצת כפתור. את החומר. את המגע. את השכבות. את הזמן שהושקע ביצירה. ובעיקר, את התחושה שיש מולנו משהו שנוצר בידיים של אדם אחר ונושא בתוכו את הנוכחות שלו.

כשהמסך כבר לא מספיק

רוב הדימויים שאנחנו פוגשים היום עוברים דרך מסך. אנחנו רגילים לראות תמונות בטלפון, במחשב, ברשתות החברתיות ובאתרים, והעין שלנו כבר יודעת לזהות מיד קומפוזיציה טובה, צבעים מרשימים ותמונה שמושכת את תשומת הלב.

אבל גם התמונה המושלמת ביותר נשארת שטוחה. היא אינה משתנה כאשר אנחנו מתקרבים אליה. האור בחדר לא יוצר עליה צל חדש, ואי אפשר לראות בה שכבה שנמצאת מתחת לשכבה אחרת של צבע.

כשאני עומדת מול יצירה מקורית בעלת טקסטורה, החוויה שונה לחלוטין.

היצירה אינה נשארת זהה לאורך היום. בשעות הבוקר האור פוגש את המשטח בצורה אחת, ובשעות אחר הצהריים הוא מדגיש אזורים אחרים. שכבות הצבע והמרקמים מקבלות עומק חדש, והיצירה כמעט משתנה יחד עם החלל.

במובן הזה, ציור הוא לא רק דימוי שתלוי על הקיר. הוא אובייקט שנמצא בתוך העולם הפיזי שלנו, ויש לו נוכחות משלו.

דווקא חוסר השלמות הופך ליקר

אולי זו אחת הסיבות לכך שטקסטורה הפכה בעיניי לכל כך משמעותית דווקא עכשיו.

בעולם שבו טכנולוגיה יודעת לייצר תמונות מושלמות, מדויקות ונקיות כל כך, אני מוצאת את עצמי נמשכת דווקא למה שאינו מושלם. לסימן שנשאר מהיד, לשכבה שלא הונחה באופן אחיד, לחריץ שנוצר בתהליך העבודה, לשינוי הקטן בעובי החומר ולמקום שבו הצבע פגש את הקנבס באופן שאי אפשר היה לתכנן מראש.

ביצירה חומרית אפשר לראות את תהליך העבודה. אפשר כמעט לדמיין את הרגע שבו האמנית עמדה מול הקנבס והחליטה להוסיף עוד שכבה, לשנות צבע, להסיר חלק ממה שכבר נוצר או להמשיך דווקא בכיוון שלא תוכנן מלכתחילה.

עבורי, הדברים האלה אינם פגמים שצריך להסתיר. הם חלק מהיצירה.

הם מספרים את הסיפור שלה.

עבורי, הציור מתחיל בחומר

כאשר ד"ר אירנה סנדלר יוצרת, המטרה אינה רק ליצור דימוי יפה. תהליך היצירה מתחיל הרבה לפני שהציור מקבל את הצורה הסופית שלו. הוא מתחיל במפגש עם הקנבס, עם הצבע ועם החומר.

אני אוהבת את הרגע שבו עדיין לא הכול ברור. כאשר היצירה מתחילה להתפתח תוך כדי העבודה, וכל שכבה משפיעה על השכבה שאחריה. לפעמים המרקם מוביל אותי, לפעמים הצבע, ולפעמים דווקא אזור שנוצר כמעט במקרה הופך לנקודת המפתח של היצירה.

יש ביצירה כזו דיאלוג מתמשך בין תכנון לאינטואיציה.

וזה גם מה שהופך כל יצירה מקורית לחד־פעמית. אפשר ליצור יצירה חדשה בהשראת רעיון דומה, אבל אי אפשר לשחזר בדיוק את הרגע שבו נוצרה יצירה מסוימת. אי אפשר לשחזר את תנועת היד, את כמות החומר, את עוצמת המגע או את ההחלטה שהתקבלה באותו רגע.

הזמן נשאר בתוך היצירה.

למה אנחנו מחפשים את החומר דווקא עכשיו?

אני חושבת שככל שהחיים שלנו הופכים דיגיטליים יותר, אנחנו מרגישים צורך חזק יותר בדברים שנמצאים מחוץ למסך.

אנחנו רוצים לראות חומר אמיתי, להרגיש עומק, לראות אור משתנה ולדעת שמשהו נמצא מולנו באמת.

אולי זו גם הסיבה שיצירות עם טקסטורה יכולות להרגיש כל כך נוכחות בחלל. הן דורשות מאיתנו להתקרב. להסתכל שוב. לפעמים אפילו לעצור לרגע ולנסות להבין מה אנחנו רואים.

יש משהו כמעט אינטימי ברגע שבו אנחנו עומדים מול יצירה ומגלים שבכל זווית היא נראית מעט אחרת.

זו חוויה שלא מתקיימת באותה צורה דרך מסך.

אמנות שמנהלת דיאלוג עם החלל

היצירות של ד"ר אירנה סנדלר נוצרות מתוך החיבור הזה בין חומר, אור, צבע, אינטואיציה ורגש. הטקסטורה אינה תוספת דקורטיבית שמגיעה בסוף התהליך, אלא חלק בלתי נפרד מהשפה האמנותית של היצירה.

שכבות הצבע והחומר יוצרות עומק, והאור הטבעי בחלל ממשיך את העבודה גם אחרי שהציור הושלם. בבוקר היצירה יכולה להיראות שקטה ובהירה יותר, ובשעות אחרות של היום אותם מרקמים יכולים להפוך מודגשים ודרמטיים.

לכן אני אוהבת לחשוב על יצירה לא רק כעל משהו שתולים על קיר, אלא כעל משהו שחי בתוך החלל ומנהל איתו מערכת יחסים.

הוא משפיע על האווירה, משתנה עם האור ומקבל משמעות נוספת דרך המקום שבו בחרנו להציב אותו.

בעולם של אינסוף דימויים, המקוריות מקבלת משמעות חדשה

אולי זה הפרדוקס הגדול של תקופת ה-AI.

ככל שקל יותר ליצור דימויים, כך הופך נדיר יותר משהו שיש לו מקור, חומר, זמן וסיפור.

יצירה מקורית היא לא רק התוצאה שאנחנו רואים על הקיר. היא גם התהליך שהוביל אליה. היד שיצרה אותה, ההחלטות שהתקבלו בדרך, השכבות שהצטברו והדברים שאי אפשר היה לתכנן מראש.

ובעיניי, דווקא בעולם שבו אפשר לייצר אינסוף דימויים, יש ערך גדול למשהו שאי אפשר לשכפל באמת.

משהו שיש לו נוכחות, משהו שיש לו חומר, משהו שיש לו סיפור.

זו גם הסיבה שאני ממשיכה לחפש ביצירה את המפגש בין חומר לרגש, בין אור לצבע ובין מה שאנחנו רואים לבין מה שאנחנו מרגישים.

כי בסופו של דבר, אמנות טובה לא נועדה רק למלא קיר.

היא אמורה לגרום לנו לעצור מולו.

ד"ר אירנה סנדלר

Artist | Contemporary Abstract Art

Irena Sendler Art